אל תחששו מהרחבת גבולות הבית היהודי

הפרשה פותחת: "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי". כמה מאות שנים לאחר מכן פותח ישעיהו הנביא את אחת הנבואות שלו- "שמעו שמים והאזיני ארץ", והנה אנו רואים שישעיהו הפך את סדר הדברים. כפל זה של "האזנה" ו"שמיעה" וחלוקת שני פעלים אלה בין השמים והארץ שונה אצל משה וישעיהו. מפרשי המקרא מוצאים בכך משמעות. פרופ' ליבוביץ' מביא שני פירושים; לפי פירוש אחד – המילים 'האזנה' ו'שמיעה' מתייחסות להקשבה במרחקים שונים; 'האזנה' היא הקשבה לקול מקרוב, ואילו 'שמיעה' היא קליטת הקול מרחוק. לפי זה, משה שהיה באותה עת קרוב לשמים אמר "האזינו השמים", אבל ישעיהו, שהיה בארץ וראה שמים רחוקים ממנו, אמר "שמעו שמים" ואחר כך "האזיני ארץ"- שזו הייתה קרובה אליו. הפירוש השני הוא היפך הפירוש הראשון; לפיו, האזנה היא דווקא הקשבה ממרחק, שמתאמץ האדם לקלוט את הקול, ואילו שמיעה מתייחסת לקול קרוב, שקולטו ללא כל מאמץ. נראה ששני הפירושים משכנעים מאוד אבל בעיקר מבלבלים מאוד.

בתקופה זאת של חשבון נפש עלינו להתעורר מהתרדמת, מהשגרה, להישיר מבט ולשאול את עצמנו שאלות קשות. למי אנו שואפים יותר להיות קרובים- לשמים או לארץ? לא-לוהים או לבני האדם?  למי אנו צריכים להטות אוזן, להאזין או לשמוע? מי במדינת ישראל הוא הריבון? מי המומחה שיסביר לנו מה באמת קורה פה? מהו הדבר שקובע מי רחוק מאיתנו ומי קרוב אלינו?

ציינתי בעבר שיהדות אתיופיה היא סוג של גניזה חיה, פשוטה כמשמעה, שהשתמרה בפארק היורה ביבשת אפריקה, ולא הייתה חשופה להשתלשלות התורה הרבנית, ולכך יש השלכות גדולות. אפשר לציין למשל שחג הסוכות באתיופיה אינו מתרכז כלל סביב קיום מצוות סוכה או סוג של ארבעת המינים. הקס מנטסנוט אלי וונדה שליט"א תיאר שהדבר העיקרי בסוכות הוא הכנסת אורחים. בעצם חג זה הוא חג חברתי – חקלאי ולא דווקא דתי.

אם בעניין האזנה, שמיעה וחג חברתי עסקינן- זה המקום לדון בסוגיית שארית יהודי אתיופיה בכל האזורים והמחוזות באתיופיה. זאת לא רק בעיה דתית מורכבת אלא מתברר שזאת בעיה חברתית קשה מאוד; בעיית שארית יהודי אתיופיה המכונים פלאשמורה. כבר מעל 20 שנה מספרים לנו שהעלייה נגמרה אבל שוב ושוב מתגלים עוד יהודים והמדינה לא מצליחה לספק פתרון הוליסטי עבורם. המציאות מאוד מורכבת. המצב הזה הוא נורא ואיום- לא רק לאנשים שממתינים שם במצב לא אנושי, אלא גם לעולים שכבר כאן בארץ. הנוער כאן בישראל מקבל את הרושם שהבעיה היא בעיה של גזענות בעוד שהבעיה היא אחרת. הדבר פוגע קשה בזהותם ובדימוי העצמי שלהם. זה מחלחל פנימה והופך לפצע מדמם. בני ובנות הקהילה עלולים לאבד את התקווה שלהם. ורבים כבר איבדו את התקווה. דומני שכל מי שמכבד את הקהילה ובאמת אכפת לו- עליו  להקשיב, להאזין ולשמוע את הקהילה ולא לזלזל בה.

לפני כמעט שנה התיישבו, שורה של מנהיגים פוליטיים וחינוכיים, לצד קייסים ורבנים, בהובלת ארגון "פנימה", שהחליט לשמוע ולהאזין לכל הצדדים. גובש מתווה חדש וראשון שמטרתו לשים קץ לסוגיה כואבת שטרם הגיעה לפתרונה וסוף כל סוף להוריד סוגייה זאת מסדר היום הציבורי.  התמונה העולה בעניין, לאורך כל הדרך, הייתה שפעולות ממשלות ישראל לאורך השנים נעשו כתגובה ללחצים פוליטיים, והמדינה התקשתה, ועדיין מתקשה, לקבל החלטה בסוגיית הממתינים באתיופיה. לממשלת ישראל אין מדיניות ברורה. עד היום אין גורם שיודע באופן ודאי כמה ממתינים בקהילות. מוסדות המדינה מעדיפים להימנע מהעיסוק בסוגיה או לדחותו. זה אבסורד ואף אחד לא יכול לטעון שידינו לא שפכו את הדם הזה. בעקבות מלחמת האזרחים הנוראה שמתרחשת באתיופיה זה כבר יותר משנתיים, ישנם לחצים מכל הכיוונים, כשיש באתיופיה שארית צאצאי יהודים הנתונים בסכנת חיים ודורשים, בצדק, ליישם את החלטת הממשלה ולכלול בתוכם גם את צאצאי יהודי תגראי. מצב חירום זה הביא להתכנסות הממשלה ולהחלטה לחדש את העלייה, וכך יצא לדרך מבצע "צור ישראל". מאז עלו אלפים, ברוך ה'. מתוך מה שעולה ומתברר מבצע צור ישראל הרחיב את הבעיה. יש עכשיו כמות גדולה יותר של משפחות פרודות וקרועות בין שם לפה. עוד הוחלט באותה התכנסות, כי שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו-שטה תגיש מתווה המשך להעלאתם הכוללת של כלל הממתינים במחנות באתיופיה, אך בשל פיזור הממשלה לא יצאה החלטה זו לפועל.

מה הפתרון? נחזור למתווה של פנימה ולמתווה שהשרה הייתה אמור להגיש לממשלה. המתווה שנכתב בהסכמה של רבים הציע שממשלת ישראל תקים גוף בעל מעמד סטטוטורי שיהיה אחראי על גיבוש מדיניות סדורה הכוללת את תנאי הזכאות לכניסה לארץ ובו יהיו נציגים ממשרדי הממשלה, מהקהילה האתיופית בישראל ובאתיופיה. הגיע זמן שהמדינה תחזור בתשובה- שתפסיק לאלתר, להיגרר אחרי אישים וארגונים פרטיים.

חג הסוכות המקראי, כפי שעדיין נחגג במסורת האתיופית, מלמד אותנו שיותר משהוא חג דתי הוא חג חברתי. חג הסוכות מעצים בתוכנו את המסוגלות להרחיב את גבולות הבית היהודי- לא מתוך ספק, אלא מתוך ביטחון ואמון הדדיים.

(האזינו תשפ"ב)